היסטוריה
פרק אחד-עשר

 

הסקיתים

 גימירי וסקיתי

 שנים עשר השבטים המקוריים של ישראל נחלקו לשתי מלכויות. שני שבטים שנכללו בתוך מלכות "יהודה" שכנו בדרום, ועשרת השבטים של מלכות "ישראל" בצפון. עשרת השבטים הצפוניים הוגלו על ידי האשורים ששמו אותם בצפון ארם נהריים, בתחום הרי הקוקוס, בארץ מדי, ובמזרח אירן.

לפי התנ"ך, בני עשרת השבטים נלקחו בגלות "אַשּׁוּרָה" ויושבו "בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּ וֹזָן  --וְעָרֵי מָד ָי " (מלכים-ב יז,ו), וגם ל"הרא " (דברי-הימים-א ה,כו).
התלמוד וממצאים ארכיאולוגיים מאפשרים זיהוי של המקומות הנ"ל. זמן קצר אחרי הגלות והתיישבות מחדש כל אחד מהמקומות שהוזכרו נעשה מרכז לקבוצה של עמים שהופיעו אז בפעם הראשונה בהיסטוריה. עמים אלו ידועים בתור גימירי, סקיתי, וגותי. הם היו (לפחות בחלקם)  עשרת השבטים של ישראל!

הגימירי נמצאו לפי דיווחים בארץ מני וגם במחוז "איבריה" (גרוזיניה) בהרי הקוקוס . הם פלשו לארץ אררט והרגו את המלך. הם גם הביסו והרגו את סרגון, מלך אשור, ב705. אחרי סרגון בא המלך סנחריב (705-681) שהדף את גימירי ואחרי כן חלק מהם פלשו לארץ פריגיה במערב טורקיה. המלך של הגימירי בארץ פריגיה נקרא על ידי האשורים: "מלך האומן מנדה, מלך הסקאי, מלך הגותי". משמעות השם "אומן מנדה" בניבים צפוניים אצל הפרסים ושכניהם היא "אומה של מנשה" היות וה"ד" ה"ש" התחלפו.  

הגימירי בפריגיה הובסו וניסוגו אל מעבר למצריי-בוספורוס לתוך אירופה. המתרגם של התנ"ך ללטינית, ג'רום (בפירושו לזכריה י,יא)  שמע מחכמים יהודים מסורת שישראלים, גולים של אשור, הגיעו למצריי-בוספורוס ומשם פנו לצפון, לתוך אירופה. קבוצת הגימירי שמדובר בה עברה דרך הבלקנים ועמק נהר הדנובה, למערב ולבסוף הגיעה לגאליה (צרפת), לאיי בריטניה, ולסקנדינביה. הם נעשו לגורם העיקרי בציוויליזציה של הקלטים. בינתיים, אלו (האחרים) מהגימירי שלא פלשו לארץ פריגיה אך נשארו באזור הספר של האימפריה האשורית הצליחו להתאושש מתבוסתם. לקראת סוף חייו של סנחריב הם שלטו על ארץ מני והם גם היוו איום רציני ליורשו של סנחריב, אסרחדון (681-669).

הסקיתים  

אסרחדון בתחילת מלכותו ניצח את הגימירי, וכמה מהם הצטרפו לכוחותיו. בערך בשנת 676 גורם חדש, עם הידוע בשם "אישקוזה", יצא משורות הגימירי. הם מזוהים בתור סקיתים. אסרחדון הרג את מלך הסקיתים שהוחלף על ידי מלך אחר, בשם "ברטטורא". ברטטורא כרת ברית עם אשור ונשא לאשה את בתו של אסרחדון. האימפריה האשורית בשלב הזה הוטרדה על ידי מרידותיהם של אנשי מני, מדי, הגימירי, ואחרים. הסקיתים נעשו כעת לבעלי בריתם של האשורים והם התקדמו ממגיני אשור לשליטים בפועל על הממלכה כולה למשך 28 שנים. התקופה הזאת מתוארת על ידי היסטוריון יווני בשם הירודוט. הסקיתים הקימו מרכז בבית שאן בארץ ישראל  באזור אשר קודם לכן היה שייך לשבט מנשה. ממצאים ארכיאולוגים מעידים על נוכחותם באותה תקופה בכל ארץ ישראל. הם התקיפו את מצרים והתקיפו את עיר הפלשתים, אשקלון.

 הקבלות עם יהודה

בזמן המדובר המלך יֹאשִׁיָּהוּ בן אמון (628-609) מלך בדרום על היהודים של יהודה אשר לא הוגלו על ידי האשורים אלא נשארו מסביב ירושלים. כתבי דברי הימים רומאים (איזובוס וסינקילוס) מעידים גם כן על נוכחותם של הסקיתים בארץ ישראל בזמנו של המלך יאשיהו בן אמון. הסקיתים השתלטו על ממלכת האשורים והקימו מרכז בבית שאן וישבו גם בחלקים אחרים של  ארץ  ישראל שהיו בשליטתו של המלך יאשיהו! יאשיהו מלך יהודה פרק את העול אשור והפך לעצמאי. הוא ניפץ את פסלי הגילולים שסימלו את הסמכות של אשור, והקים מושבות בצפון ישראל, במגידו, ובארץ הפלשתים בדרום. הייתה לו גם נוכחות בבית שאן עצמה שנחשבה למפקדה של הסקיתים! בחפירות של בית שאן נמצא עמוד של אבן עם חריטה המעידה על סמכותו של המלך יאשיהו. הסקיתים, כמו היהודים תחת יאשיהו, התקיפו את הפלשתים ואחר כך גם נשארו באזור הפלשתים והקימו  מושבות יהודים במקום. במלים אחרות, הסקיתים והיהודים של המלך יאשיהו חיו באותם אזורים, ועסקו באותן פעילויות, ובהכרח צריך להסיק שהם פעלו בתיאום מלא יד ביד.

מטיף המוסר החדש

בתקופה זו, במזרח פרס (אירן) באזורי הסקיתים של הרא (איפה שחלק מבני ישראל גלו: דברי-הימים-א ה,כו) ובקטריה קם מנהיג דתי, מעין נביא בשם זרא-תוסטרא. הדת המקורית שעליה הטיף הנביא הזה הייתה מונותאיסטית וגם לשונו והביטויים שהוא השתמש בהן היו בסגנון התנ"ך. אחרי מותו של זרא-תוסטרא, דתו סולפה על ידי שבט ה"מגי" של מדי באירן, והדת הפכה לעוד כת של עובדי אלילים אף על פי שהמסר המקורי היה דומה לדתם של הנביאים העבריים בתנ"ך. לפי המסורות של הפרסים והיהודים זרא-תוסטרא למד את עיקרי המסר שלו מהנביא ירמיה או מתלמיד של ירמיה. לזרא-תוסטרא עצמו היו קשרים משפחתיים עם הסקיתים ולפי כמה דיווחים אף זרא-תוסטרא היה אחד מצאצאי בני ישראל. בתלמוד נאמר שירמיה הלך אל בני עשרת השבטים להחזיר אותם וקצתם כן חזרו באופן זמני לארץ ישראל.

נפילת הסקיתים

לבסוף, חלו תמורות לא ברורות ושליטת הסקיתים על ממלכת האשורים התרופפה. האשורים ניסו לייצב את המצב. בשלב הזה, בסביבות שנת 616 לפני הספירה, אנשי מדי ובבל התכחשו למרות אשור ובשנת 614 צרו על ערי אשור. המדיים צרו על נינווה הבירה. האשורים נתמכו על ידי חלק מכוחות ארץ מני ועל ידי אנשי ארץ מוצרי. בהתחלה, הסקיתים נטו לתמוך באשור. מנגד עמדו מדי, בבל, גימירי, גותי, ואחרים. סקיתים מהעיר אחבטנה נקראו לבוא לעזרת אשור. [אחבטנה  היא העיר הנקראת "המדן" במדי. באותה עת היא הייתה מרכז של הסקיתים אבל אחר כך הפכה לעיר הבירה של מדי. אחבטנה (המדן ראה יבמות יז) היא אחד מ"ערי מדי" (מלכים-ב יז,ו) אשר אליהם הגולים מבני ישראל הובלו.] כאשר הסקיתים הגיעו לנינווה הם שוכנעו לא לתמוך באשור אלא, להפך, להצטרף לאויבי אשור. לפי כתב-חריטה מבבל, ה"אומן מנדה" ובעלי בריתם לכדו את נינווה. ה"אומן מנדה" הם הסקיתים והם מלאו את התפקיד המוביל במלחמה הזאת. הסקיתים החריבו את העיר נינווה. אחרי זה כל הערים האשוריות קיבלו טיפול דומה. האימפריה האשורית הושמדה.

המצרים תחת הפיקוד של פרעה נכו מלך מצרים צעדו לעזרת אשור. המלך יאשיהו, מלך יהודה, השתדל לעצור את התקדמות המצרית אבל נהרג במגידו בצפון ארץ הגליל. יאשיהו מלך יהודה נהרג במלחמה נגד מצרים ובנסיון לעזור לסקיתים. המצרים המשיכו צפונה והובסו אחרי כמה שנים על ידי הבבלים בעיר כרכמיש בצפון סוריה. המדיים הזמינו את מנהיגי הסקיתים למסיבת ניצחון. הסקיתים השתכרו ואז המדיים טבחו בהם. לאחר מכן המדיים והבבלים חילקו את ממלכת האשורים ביניהם. הבבלים כבשו את יהודה והגלו את תושביה לבבל. בינתיים המדיים איבדו את השליטה על ארצם לבעלי בריתם, הפרסים. המלך הפרסי, כורש, כבש את בבל והתיר לגולי יהודה לחזור לארצם. לפי הרשימות בספרי עזרה ונחמיה רק גולים משבטי יהודה, בנימין, ולוי חזרו ולא היו אנשים מבני עשרת השבטים עימם. [הרמב"ן התייחס לכך ב"ספר הגאולה". הוא הוכיח שעשרת השבטים גלו, לא חזרו, ולא התאחדו עם יהודה ושהם "בצרפת בקצווי הצפון" ועתידים להביס את אדום ולחזור לארץ ישראל.] המדיים, הבבלים וגם הפרסים באופן הדרגתי דחפו והדפו את הסקיתים מחוץ לתחומם במזרח התיכון ואילצו אותם לעבור לצפון, לתוך רוסיה הדרומית. משם ברבות הימים הסקיתים המשיכו מערבה לתוך אירופה.

 האם הסקיתים אכן היו עברים, מבני ישראל?

 התלמוד והמפרשים אומרים שמלך יהודה, יאשיהו בן עמון, שלח את הנביא ירמיהו להחזיר את עשרה השבטים (מגילה יד:ב). הם אומרים שמקצת מהם (רש"י על סנהדרין קי:ב) אכן חזרו לזמן קצר! במות יאשיהו הם ירדו מארץ ישראל וחזרו למקומותיהם בגולה (מגילה יד.ב, ערכין לג.א, רמב"ן על גיטין, הרב שלמה גורן "גלות עשרת השבטים לאור ההלכה").

זרא-תוסטרא, המטיף הדתי, הופיע באזורי הסקיתים בזמנו  של יאשיהו ונקשר לירמיה במסורת עממית של פרס. המסר של  זרא-תוסטרא בתחילה היה עברי. לאחר מותו שבט המגי של מדי סילפו את תורתו והפכו אותה לתערובת אמונות תפלות של עובדי-אלילים. בזמנם של יאשיה וירמיה הסקיתים התיישבו לזמן מה בארץ ישראל ועשוה למרכז פעילותם. יאשיהו, מלך יהודה, נהרג בהילחמו נגד המצרים ובעד הסקיתים. אחרי מותו של יאשיהו הסקיתים עזבו את ארץ ישראל. הסקיתים נשאו שמות שבטיים דומים לשמות שבטי ישראל ולבתי אב בתוך ישראל, היה להם מעין פולחן הכרוך בדמותו של  יוסף, וסגנון האמנות שלהם היה ממקור כנעני-פניקי בדיוק כמו הסגנון של בני ישראל. המאורעות של תקופת הסקיתים משתקפות בנבואות התנ"ך. הנביאים בדרך כלל ניבאו על דברים שבמלואם יתגשמו רק בימי המשיח. בכל זאת, הנביאים לעיתים קרובות הציגו את חזונם על העתיד דרך תיאור של דברים שאירעו בזמנם הם או זמן לא רב אחרי כן. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הנביאים תיארו מאורע "קטן" וקרוב בזמן לזמנם כדי ליצור משל למה שבאמת יקרה באחרית הימים. יש כמה מקטעים תנכ"יים בקשר לסוף של נינווה, הבירה האשורית, שגם נוגעים לשיתוף הפעולה בין יהודה והסקיתים בימיו של יאשיהו מלך יהודה.

במיכה פרק ה' התיאורים מתבססים על התקופה של יאשיהו ומשם משליכים את המסר שלהם לגבי העתיד. מכאן יש לנו הצדקה ללכת בכיוון ההפוך וללמוד משהו על התקופה של יאשיהו מהתיאוריםY. מיכה פרק ה' מתאר איך הגולים משומרון (אפרים), אשר ארצם נהרסה על ידי אשור, ייהפכו למגינים של אשור ולאחר מכן הם ישמידו את ערי אשור.  מכך יש סימוכין לזיהוי של הסקיתים עם בני ישראל מבני עשרה השבטים כי הם מילא את התפקיד של ישראל המתואר במיכה. [בפרק הבא מדובר על הנבואות במיכה ביתר פירוט]. כמו כן, בתלמוד (שבת קמז) נאמר שעל עשרת השבטים נפל אסון בגלל ה"יין של פריגיה" ואולי הכוונה היא לאותה מסיבת-שיכורים שגרמה לרציחתם של מנהיגי הסקיתים ולאובדנה של האימפריה האשורית שהייתה כמעט בידיהם. כאשר שוקלים את כל הממצאים יחד חייבים להסיק שעשרת השבטים והסקיתים היו אותם אנשים.

שאלה ה שנשארת היא האם כל הסקיתים היו מבני עשרה השבטים או חלק מהם? ואם הם היו רק חלק מהכלל, אזי איזה חלק?

וכמה?

רשימת הקבלות:

א. בני עשרת השבטים חזרו לארץ ישראל בימי יאשיהו בן אמון.

הסקיתים גם כן התיישבו בארץ ישראל בימי יאשיהו.

ב. בני עשרת השבטים שבו לארץ ישראל רק באופן זמני ובמות יאשיה הם חזרו למקומות גלותם.

הסקיתים שהיו בארץ ישראל גם כן חזרו למקומותיהם בגולה במות יאשיה.

ג. באותה תקופה גם הסקיתים וגם כוחות יאשיהו נרשים כמתקיפים הפלישתים וכמתיישבים בארץ פלשת.

ד. הנביא מיכה מתאר את הגולים מבני ישראל במונחים המתאימים אך ורק לסקיתים.

הסקיתים בסופו של דבר היגרו למערב ומצאצאיהם באו רבים מתושבי איי בריטניה וצפון אמריקה. אנשים אלו ובני משפחותיהם בקרב העמים ממלאים את תפקיד עשרת השבטים כפי שמתואר בתנ"ך.

האם הסקיתים העריצו את יוסף?

אחד המקומות הקשורים לעשרת השבטים בפי חז"ל הוא נהר סמבטיון. ה"סמבטיון" זוהה בפי היהודים מזמנים מוקדמים עם הנהר דון בדרום רוסיה של היום, בערבות "סקיתיה"|. השם "סמבטיון" גם נרשם כשם פרטי של אנשים בודדים בעיר "טנאיס" שהייתה עיר ומרכז למסחר במקום שבו הנהר דון משתפך אל הים השחור. ה עיר "טנאיס" ("טנאסקויל") הייתה גם חשובה במיתולוגיה סקנדינבית וההיסטוריון "סנורי"ª של איסלנד ייחס את האזור למקומם של האבות הקדומים של סקנדינביה והם גם נחשבו לאבותיהם האגדיים והאלילים של האנגלו-סקסונים וקבוצות דומות. [שם העיר "טנאיס" הוא שם יווני ומסתבר שהשם בפי המקומיים עבור המקום היה "דאן" כלומר "דן" .  " וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר, דָּן, בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל" שופטים יח,כט]. העיר "טנאיס" הייתה מרכז למסחר בין לאומי משנות ה300 לפ"ה
עד לשנות ה300 לס"ה. היא  נהנתה מחשיבות עולמית מפאת אספקת דגנים מסקיתיה. טנאיס שכנה על חוף הים העזוב שהוא חלק מים השחור. באותו אזור בעבר מתנחלים יווניים יסדו ערים והשפיעו על הסביבה. אולי העיר "טנאיס" גם כן הוקמה על ידי יוונים והושפעה ממאפיינים יווניים אבל האוכלוסייה הייתה סקיתית בעיקרה. השפעה יוונית לא הייתה חזקה בעיר. ההשפעה היוונית המעטה שהייתה ב"טנאיס" הופיעה בתקופה מאוחרת יותר. התושבים של "טנאיס" היו סקיתים וקשורים לסקיתים המלכותיים ולמשפחת ה"ארסקיד"| השליטים של ממלכת פרתיה בפרס. כל האזור נשלט לפני כן על ידי הסקיתים המלכותיים וקרוביהם. לאחר זמן מה הסקיתים המלכותיים נדחפו והחלו לעבור מערבה. הם הוחלפו על ידי העם הסרמטי ואחרים. בכל זאת העיר "טנאיס" שמרה על הצביון המקורי של הסקיתים המלכותיים על אף שהאנשים המקיפים את העיר לא היו יותר ממשפחת-עמים קרובה שלהם. בתוך "טנאיס" הכת היחידה הייתה של האליל "תיאוס היפסיסטוס"u כלומר "אל העליון ". זה הייתה דת מונותיאיסטית (אמונה באל אחד)  כמו הדת של הדקיים (בארץ רומניה של הימים ההם) ואחרים ממוצא סקיתי. הדקי נחשבו לענף  מערבי של הסקאי, כלומר של הסקיתים. הגותי גם כן התגוררו על יד הדקי והם היה ענף של הגותים. [הדקים והגותים עזבו את רומניה והיגרו לסקנדינביה והצפון והשתתפו בפלישותיהם של האנגלים והסקסונים לבריטניה.] כמה חוקרים ייחסו השפעות יהודיות לכת של "תיאוס היפסיסטוס". [הכת נחשבת להיות "מונותיאיסטית" לפי היסטוריונים וחוקרי דתות שמדברים ברמה יחסית. אנו לא בהכרח היינו סוברים כמוהם במונחים שלנו. יחד עם "תיאוס היפסיסטוס" הם גם העריצו אלוהויות אחרות פחותות ערך ומערכת האמונה שלהם הייתה די עכו"מית מבחינתנו.]

היהודים היו בשטח, הם היו בעלי השפעה, וכמה מהם השתדלו לנסח מחדש את הדת שלהם במונחים יותר מתאימים לתרבות היוונים השולטת במרחב. בכל זאת, הסיכום הכולל בין החוקרים הוא שהפולחן של תיאוס היפסיסטוס, בטנאיס, צמח מבני המקום ורק באופן שולי הושפע על ידי היהדות, אם בכלל. הכת הזאת, של תיאוס היפסיסטוס, התקיימה גם במקומות אחרים באזור. החוקרת, אירמה הינמן, סוברת שהכת במקומות אחרים אולי כן הושפעה מהשפעות יהודיות, נוצריות, או אחרות אבל בתוך טנאיס הכת גדלה באופן מיוחד ועצמאי. הינמן מצטטת את ג'. אוסטינובה| שמצא את מקור הכת בטנאיס אצל הסקאי-סקיתים. הסקאי-סקיתים היו ישראלים מבני עשרת השבטים. הם  היו האבות הקדמונים של האנגלים והסקסונים ועוד עמים מאותה משפחה.

בעיר טנאיס, נאסרה אכילת חזיר על אף שהעמים הפרסיים והיווניים סביבם באותה תקופה דווקא כן אכלו חזיר. לפי הירודוט, הסקיתים המלכותיים ובני משפחתם גם לא אכלו חזיר.

העם ה"מאסאגטאי" (Messagetae) במזרחו של הים הכספי הקריבו סוסים לאלוהות בשם "טנאיס" (מקסימוס טירנוס 8.8). מכך משתמע שה"מאסאגטאי" סגדו לאותה אלוהות של העיר טנאיס. השם "מאסאגטאי" משמע  "גותים גדולים". הם גם יצאו מבני ישראל.

בעיר טנאיס, בערך שליש מהחסידים הרשומים של תיאוס היפסיסטוס נשאו שמות יווניים, שליש מהם היו בעלי שמות אירנים, ועוד שליש בערך היו בעלי שמות עבריים. אחד השמות העבריים היה "סבטיון" שיכל היה להתבטא באזור ההוא, כ"סמבטיון". [עוד מקורות מדווחות על השם "סמבטיון" כשם פרטי באזור]. בנוסף לתיאוס היפסיסטוס חלק מהתושבים של טנאיס גם העריצו דמות של "אמיא גדולה" אשר זוהתה כ"עשתורת" של כנען.

השליטה בטנאיס הייתה בידה של שושלת הידועה בשם "אספורגוס" והייתה גם סידרה של טקסי פולחן שנקראו בשם זה. "אספורגוס" ושמות דומים נמצאו גם כן בין העמים מסביב. היה ארגון דתי וצבאי שנקרא  "אנשי אספורגוס" באי  בים השחור ליד טנאיס.  

<<המלך "אספורגוס" השתייך למשפחת ה"ארסקידי" [אשר שלטה בפרתיה ובפרס ושגם כן התייחסו לשליטים של פלג הסקיתים שנקראו]-סקיתים מלכותיים מאזור נהר טנאיס [נהר הדון], סניפים אחרים [של המשפחה הזאת] שלטו בארצות פרתיה, ארמיניה, האימפריה של כושנים>> (סטראבו 11.9.2). משפחת הארסקידי היו השליטים של האימפריה של פרתיה בפרס. הם היו ממוצא ישראלי. יש חוקרים  שמשייכים  את השם "אספורגוס" למוצא אירני מהשורש "אספא" כלומר "סוס" או לחילופין בשפה האכדית של אשור יש את השם "אספקארו" כלומר "פרש". טעות בידם. שורש השם "אספורגוס" קדום יותר ודמיון כל שהוא לשמות אחרים בעלי משמעויות אחרות הוא מקרי ותוספת גיוון מאוחרת שחורגת מהשורש העיקרי. החוקרת הינמן אומרת שהשם "אספורגוס"  מיוחס לשורש שמי:  "אסף" בעברית, ול"בריאך" שהיא מבינה כ"הבריאה של עצמך" או משהו דומה. היא מצביעה על כך שהשם "יוסף" בעברית גם כן קשור לשורש "אסף".

בראשית ל,כב: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.  ל,כג: וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  ל,כד: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר.יש לשים לב לקשר של השורש "אסף" לשם של יוסף, "אָסַף אֱלהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף".החלק השני של השם "אספורגוס" מתרגם הינמן  גם כשייך ליוסף: בראשית מא,מב: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.  מא,מג: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.  הינמן סוברת שמשמעותו של התואר "אַבְרֵךְ" היא שליט עצמאי ש"ברא עצמו" ואיננו זקוק לאישור מזולתו. היא סוברת שהשם "אספורגוס" מורכב מ"אסף" (הקשור ליוסף) ו"אַבְרֵךְ" שגם כן נזכר אצל יוסף.   
החקירה מלמדות שבני עשרת השבטים עברו קודם כל לאזורים בארם נהריים והרי הקוקוס ומשם להם הגיעו למרכז אסיה ולערבות של דרום רוסיה. אחרי כן הם המשיכו למערב. הינמן שמה לב שבכל המקומות האלה צמח פולחן המבוסס על דמות דמי-יוסף כגון "אספורגוס" בטנאיס ובבוספורוס, "סבזיוס" בתרקיה (רומניה של הדקים וגותים), ו"סיג'וואש" באסיה המרכזית.  אפשר לומר, שקמו פולחני עבודה המבוססים על דמותו של יוסף בכל המקומות שבני יוסף הגיעו אליהם. הינמן מקשרת את כל המנהיגים האלה עם עבודת "מרכבות השמש" שהנהיגו גם בני יהודה ושהמלך יאשיהו ביער מן הארץ מפאת האלילות שהייתה כרוכה בה:

מלכים-ב כג,יא: וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהוָה, אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס, אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים; וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂרַף בָּאֵשׁ.  
הינמן מסיקה שדמותו של אספורגוס נחשבה לאמצעי ייצוג של יוסף בעיני מהגרים יהודיים ועל ידי נוצרים שאימצו לעצמם את הפולחן שהיה במקום קודם לכן. איגודים שונים של בעלי מקצועות בטנאיס הקדישו עצמם לאספורגוס וערכו טקסים אשר סימלו את האספקטים המשיחיים של יוסף, כולל הבחירה של יוסף לשליט, והפיוס של יוסף עם אחיו (בראשית מה:ד-ה). התושבים של טנאיס היו סקיתים מן הסקאי. מהגרים יהודים היו יכולים בלי קושי להתאים את זיכרונותיהם אודות יוסף לאמונה הכללית של הסביבה. הסקאי של המקום האמינו פחות או יותר באל אחד ולפולחן שלהם היו מאופיינים דומים לאלה של היהדות. הם לא אכלו חזיר וגם השתייכו לסקיתים אשר היו להם שמות שבטיים עבריים ומסיבות נוספות נחשבו כצאצאי בני ישראל.

בספר  "השבטים" (Yair Davidy, The Tribes, 1991) כבר ציינתי את השורש "א-ס-פ" בשמות אתניים של הסקיתים  והקשר של השורש הזה לשם "יוסף" בעיניהם של תושבי האזור. העם "אספגני" שהיו פעם באפגניסטן קיבלו במסורת המקום את השם "יסופזי" כלומר "השבט של יוסף". עם שבא במקומם אימצו את שם הזה לעצמם. עמים סקיתיים מסביב נשאו שמות שהיו זהים, או מאוד דומים, לאלו של בתי-אב בתוך שבטו של יוסף ושבטי ישראל נןספים.

העיר טנאיס ננטשה בשנות ה400 המוקדמות לעידן הנוצרי. באותה עת בערך ההונים פלשו לאירופה וגררו את תושבי סקיתיה עימם כולל כנראה את תושבי טנאיס.

 קודם לכן הסקיתים התפרסו על כל תחומיה של סקיתיה כולל אפגניסטן, צפון סין, סיביר, אסיה המרכזית ומזרח אירופה. הם לא היו העמים היחידים באזור אלא התגוררו לצדם של  קבוצות

אחרות ולעיתים קרובות שלטו בהם. הם לא הרבו להתמזג עם האוכלוסיות המקומיות. אנחנו יודעים שבגרמניה האנגלים והסקסונים וקרוביהם אסרו נשואי תערובת עם התושבים המקומיים. אזורים חשובים של הסקיתים כללו את האזור לצפונו של הים השחור (כולל את האזור של טנאיס) וגם את התחום ממזרחו של הים הכספי. בשני אזורים אלה ממצאים ארכיאולוגים מראים דמיון עם התרבויות של סקנדינביה וגרמניה שהתפתחו מהם. השם "סקסון" בא מאותו שורש של "סקאי". אגדה של אנשי פריזיה בהולנד אומרת שהאבות הקדמונים של האנגלים בגרמניה (ברונו), הסאקסונים, והפריסים של הולנד באו מירושלים לפני שנבוכדנצר כבש אותו. לאחר מכן הם עברו לאזור שממזרח לים הכספי ומשם מערבה לתוך אירופה. אותו מקור מספר שהתושבים הקודמים של האיים הבריטים, לפני שהגיעו לבריטניה, ברחו מאשור. ירושלים לפני הכיבוש של נבוכדנצר מסמלת במונחים עממיים את כל ארץ ישראל. בריחה מירושלים לפני בואם של הבבלים מעיד על מוצא מבני עשרת השבטים שגרו בצפון ארץ ישראל וגלו על ידי האשורים לפני שהיהודים נלקחו הלאה לגלות בבבל. חלק מבני עשרת השבטים נקלטו בין העמים של סקיתיה ובשלב מאוחר יותר הם עברו מערבה לתוך אירופה.   

הסקיתים עברו מערבה לתוך גרמניה ומשם המשיכו למערב ולצפון. לפני שהם עברו הלאה הם תרמו לתרבויות של גרמניה הצפונית ושל סקנדינביה.

הראם (חד-קרן) והאריה בתוך הסמל הרשמי של בריטניה

אחים אחרים

אחים אחרים - פרק שנים עשר

Brit- Am

תוספות וסיכום

Y רק נבואות שיש צורך בהן לעתיד נכתבו (מגילה יד,א). עיקר הנבואות הוא לאחרית הימים. ישעיה דיבר על כורש כמעט מאתיים שנה לפני זמנו. "רוב הנבואות שבנחמות ישעיה אינן עוסקות בכורש אלא בגאולת ישראל" (ראה את הערותיו של עמוס חכם, "ספר ישעיה", דעת מקרא, ירושלים, תשמ"ד, ע'10). ובכל זאת כורש הוא כן מעין אב-טיפוס לענין שמדובר בו ובו נזכר את שמו. כורש הוא יותר שייך לענין בתור דוגמא לעתיד מכל דמות אחרת ולכן אפשר להשוות את המלך כורש של היסטוריה למשיח בן יוסף  שיופיע בעתיד. כמו כן לגבי, ישראל ואשור בספר מיכה פרק ה', הסקיתים כן מילא את התפקיד שמתואר והם חיוו את אותן חוויות ששייכות לפי מיכה לישראל. ויש לצרף את הענין הזה לעוד הוכחות ולשקול את הכל יחד.
| צבי חסדוי ("שבטי יעקב ונצורי ישראל", חיפה, 1928) זיהה את הסמבטיון עם נהר זאב התחתון במזרח אירן. נהר זאב כן נקרא "סבטוס" (שבת או סמבט) בכמה מקורות וטולמי רשם עם בשם "סמבטאי בקירבת מקום וגולים מישראל היו באזור. יתכן והשם "סמבטיון" עבר ממקום אחד לשני היות ובני שראל אצל הסקיתים היו בתחילה על יד הנהר  זאב ועברו לגדות הנהר דון.
ª Snorre Sturlassen

| Arsacid

u  Theos Hypsistos

| Irma Haynman, <<The Syncretic Creed of Hellenized Jews From Tanais (Northern Black Sea Region)>> (1994). Proceedings of the Eleventh World Congress of Jewish Studies, Division B, The History of the Jewish people, Volume 1, Jerusalem 1994, World Union of Jewish Studies.

תדפיס מתוך <<דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה ב, תולדות עם ישראל, כרך ראשון, ירושלים תשנ"ד.
Haynman quotes from J. Ustinova, <<The Thiasoi of Theos Hypsistos in Tanais>>, History of Religions 31 (1991), 2.
תוכן